למה אנחנו כל כך מתקשים לקבל את מה שה-AI באמת הולך לעשות לנו?
ראשית, אני רוצה להודות מכל הלב לכל מי שהגיב, שיתף, התווכח או העיר על הפוסט הקודם שלי.
אני מעריך מאוד את הזמן, המחשבה והאנרגיה שהשקעתם – בין אם הסכמתם עם דבריי, ובין אם בחרתם לאתגר אותם.
אני מקבל באהבה ובברכה כל תגובה ועמדה ולמעשה, אני מאמין שדווקא מחלוקות מכבדות הן אלו שמייצרות את הדיונים הכי טובים.
אז אם אתם רואים את הדברים אחרת – אל תהססו לשתף.
כי המטרה היא לאו דווקא להסכים תמיד, אלא לחשוב יחד.
הרבה מהתגובות התעקשו לחזור לאותה נקודה:
"ה-AI עוד לא מדייק",
"אי אפשר לסמוך עליו",
"בסוף חייבים להבין איך הדברים עובדים מתחת למכסה מנוע".
אבל האמת?
הפוסט שלי לא עסק ב-2025. הוא עסק ב-2030.
והתגובה האנושית הזו – ההתעקשות לשפוט את העתיד בכלים של ההווה – רק חיזקה לי משהו:
אנחנו לא באמת מתווכחים כאן על טכנולוגיה.
אנחנו מתווכחים על זהות מקצועית.
כי אם פתאום כל אחד – רופא, מוזיקאי, מורה או קופאי – יוכל לבנות אפליקציה באמצעות תיאור טקסטואלי בלבד…
אז איפה זה שם אותנו, אחרי שנים של לימוד, של דיבוגים, של ארכיטקטורה, של תבניות עיצוב?
זה מבהיל לחשוב שכל מה שהתמקצעתי בו – עומד להפוך לכלי פשוט ונגיש לכולם.
אז מה עושה הטבע האנושי? מתגונן. מקטין. מזכיר את הבאגים, את ההזיות, את חוסר הדיוק.
וזה מובן לגמרי.
אבל בדיוק כמו שלא צריך להבין בחשמל כדי להדליק מנורה,
או ללמוד צילום כדי להפיק תמונה מדהימה במידג'רני,
כך גם לא נצטרך לדעת אלגוריתמיקה כדי לפתח מערכת.
ה-AI לא חייב להיות מושלם – הוא רק צריך להיות מספיק טוב כדי לשחרר אותנו מהמגבלות.
והוא כבר כמעט שם.
אז לא, זה לא אומר שנפסיק ללמוד.
אבל זה כן אומר שהלימוד ישתנה.
במקום ללמוד איך לבנות את הכל מהתחלה – נלמד איך לכוון, לבקר, לנתח, לדמיין.
העתיד לא שואל אותנו אם אנחנו מוכנים – הוא פשוט מגיע.
ואתם? מרגישים מוכנים לתפקיד החדש שלכם? או שאתם עדיין מתגעגעים למכסה המנוע?
לקריאת הפוסט המקורי בלינקדאין, הקישו כאן
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק, הקישו כאן
